Catherine The Vampire

היום התקרב לסיומו. קתרין התחילה להתעורר. כמו תמיד, הדבר הראשון שהיא הבחינה בפתיחת עיניה היה ריח הלחות במרתף. זה לא הפריע לה הרבה; היא התרגלה לזה במשך עשרות שנים, אבל היא תמיד שמה לב לזה כשהתעוררה. היא גרה בחדר קטן במרתף של בית נטוש. פעם גרה כאן הומלס, אז היו כמה רהיטים בחדר, והקירות היו מכוסים בחלקם בטפטים ישנים ובלויים, שמאחוריהם היא שמעה לפעמים רשרוש של חרקים. ערה לגמרי עכשיו, קתרין התמתחה כמו חתולה והתיישבה על המזרון. היא לא הייתה בטוחה מה היא תעשה היום. הצמא שלה לדם, שחוותה מדי פעם, לא היה מטריד במיוחד כרגע. היא הלכה לצוד בלילה הקודם, כדי שתוכל לחיות בשלווה בימים הקרובים. היא פנתה קלות שמאלה והבחינה שהיא לא לבד בחדר; חתול ישב לידה והתבונן בה בדריכות. קתרין אהבה חתולים יותר מכל אחד אחר בעולם הזה; היא בטחה בהם. היו רבים בחייה, שכבר התפרשו על פני כמעט חמש מאות שנה. קתרין כבר מזמן הפסיקה לתת להם שמות כי מתן שם לחתול הקשה יותר לאבד אותם מאוחר יותר. החתול קם והתמתח, בדיוק כמו קתרין, ואז ניגש אליה. "אתה ואני דומים," אמרה קתרין, קמה גם היא על רגליה. "עוד יום לפנינו. בוא נלך, כבר חושך. הגיע הזמן לצאת החוצה". שניהם פנו ליציאה...